קטגוריה: ארוחת ערב לילדים

בהמשך ישיר לפוסט של העוף המטוגן, בו התרפקתי על זיכרונות ילדות מהשנים שגרה משפחתי בצפון קרוליינה, היום אני משלמת לכם חוב בדמות הביסקיטס המפורסמים שהיינו

לחם תירס הוא אחד המאפים האמריקאים היותר ידועים, אותו אוכלים בעיקר לצד המנה העיקרית, למרות שהוא גם קצת קינוח. נהוג להגישו לצד ברביקיו טוב וקולסלו,

את טורטיות הבשר הפשוטות והממכרות האלה הכין לנו "על הדרך" דימיטרי היווני. כשהבחנתי בקצב חיסול הצלחת על ידי כל בני משפחתי, ביקשתי ממנו שיפרט עבורי

לקראת ראש השנה נשאלתי אם יש באמתחתי מתכון לחלת דבש. "האמת שלא" עניתי, אך הגלגלים בראש כבר התחילו לפתוח מגירות מהעבר. תוך שניות נזכרתי ב-"האני

גם את לביבות הזוקיני הדקיקות והנפלאות הללו, אמי, האמנית בגוף ובנשמה, אלתרה במטבחה לפני מספר שבועות לקראת אירוח חברים ספונטני.

התלבטתי רבות כיצד לקרוא לדבר הלחמי הטעים כל כך שכבר אציג בפניכם? האם מדובר בגרסה שלי ללאפה? לא.. הרי הלחם הזה הרבה יותר עדין ורך

את הפשטידה הבאה אני מכינה לפעמים לארוחת ערב, כשמתחשק לנו ארוחת ערב טעימה ומפנקת במעט עבודה, במקום החביתה/סלט/גבינות הרוטיני. גם ילדיי (3/4 מהם אם לדייק

עליי להזהיר אתכם לפני קריאת השורות הבאות: מאפה מסוכן נמצא לפניכם. מדובר במעין גרסה ל-"מאק אנד צ'יז" – רק שפרחי כרובית מחליפים את צינורות הפסטה.

נתי חברתי המהממת, אותה קונדיטורית מוכשרת שחתומה על העוגה הזו, ב-"קיטו" בתקופה האחרונה. מי שאינו מכיר, אספר לכם, ממש בקצרה, שקיטו היא מעין גישת תזונה,

היום נכין יחד בורקסים קטנים ושובבים שמכינים בצ'יק משני מרכיבים בלבד ושמם – בואיקוס. מדובר בביסים קטנים של עונג מסוכן במיוחד, וזאת משום שקצב חיסולם

הביסונים החמקמקים האלה קרצו לי לראשונה מ-"שולחן הילדים" בארוחת ערב שהוזמנו אליה אצל עדידס ושי. לא שיש לי טענות לאוכל המצוין שהוגש ב-"שולחן המבוגרים", אך

כפי שיצא לי לשתף אתכם בעבר (למשל בפוסט של הבננה קרים פאי), בילדותי גרתי שנתיים בצפון קרוליינה שבארצות הברית. ארצות הברית האמיתית, ארץ הג'אנק פוד