התלבטתי רבות אם לכתוב לכם על ג'וז ולוז.
מצד אחד, היה לנו טעים מאד. רוב המנות היו אפילו מצוינות.
מצד שני, השירות היה בעייתי, על גבול המעליב.
והרי החלטתי שאני לא כותבת ביקורות שליליות – רק על מה שטעים לי.
אז נשאלת השאלה מה עושים כשטעים אך פחות נעים?
מספרים?!
ובכן.. אם אתם פה, כנראה שהחלטתי שכן.
האירוע התרחש בערב יום חמישי. יצאנו לדאבל דייט עם יעלי ואופיר, חברים שהם כבר מזמן משפחה, מאלה שמספיק מבט במקום שיחה שלמה.
רציתי לחדש ונזכרתי שעוד לא ביקרנו במעונם ה-"חדש" של ג'וז ולוז (עברו כבר לפני כשנתיים…). אני זוכרת במדויק מתי אכלתי בכתובת הקודמת שלהם (ביהודה הלוי) – זה היה ביום שעברתי את המבחן בעל פה של לשכת עורכי הדין, רשמית יצאתי מעבדות לחירות, היה לי טעים, נעים וטוב – לא בטוחה שהרבה בגלל האוכל, יותר מטעם החופש 
.
הגענו לרחוב צדדי ביפו, לא באזור שוקק או במתחם כלשהו, לוקיישן עם תחושה קטנה של מסעדה in the middle of nowhere.
פרט שולי שלא חשבתי עליו, מדובר היה בערב לפני מצעד הגאווה – מי שאינו יודע, ג'וז ולוז הוא מעוז הקהילה – כך שהיינו, במיוחד באותו ערב, חריגים בנוף, פרט שכמובן שאין לי שום בעיה איתו, רק שייתכן כי כאן טמון ההסבר לכאוס השירותי.
הערב התחיל עם שירות הכי מהיר שיכול להיות, אפילו מהיר מדי: מעין תחושה של "תאכלו מהר ותתחפפו מהר" ולקראת סוף הארוחה קיבל תפנית חדה של התעלמות מוחלטת מהשולחן – ברמה שנאלצנו שלוש פעמים לפחות לגשת לחפש מישהו, אם בגלל שמנות הפסיקו להגיע ואם בשביל לקבל ולשלם את החשבון. מעצבן פלוס.
הושיבו אותנו בחוץ (בתיאום מראש), שם מונחים על המדרכה (העקומה משהו) כ-5 שולחנות, היות והמסעדה הייתה מוזמנת לחלוטין בפנים. מכאן שלא חווינו יותר מדי מהאווירה של המקום, שאין ספק כי קיימת, אבל כן נהננו מערב קיצי נעים.
התחלנו עם בירות לבנים (היה מעניין לגלות כי בירת טייבה היא בירת הבית כאן – שמיוצרת בכפר הנוצרי טייבה הסמוך לרמאללה) וקמפרי תפוזים לבנות. כאמור, תחילת קצב המנות היה מסחרר:
ראשונה הגיעה מנת הדג נא (56 ₪): פרוסות מוסר עם צנוניות, בצל ירוק, שמן זית ומיץ עגבניות – מנה קטנטנה אך משובחת בטעמיה. יעלי הכתירה אותה בדיעבד כמנה הטעימה ביותר של הערב בעיניה.
סלט העגבניות אסלי (32 ₪) המורכב מעגבניות מיריחו (שתי עגבניות לשני עמים 
), זעתר ופלפל חריף. הרבה פעמים אני אומרת less is more ודווקא במקרה הזה המשפט הזה לא תופס. פשוט עגבניות, לא טעימות בצורה יוצאת דופן, מעט מתובלות. לא רע בכלל וכמובן שחוסל, אבל סתמי.
סלט הקיסר (54 ₪) לעומת זאת היה בין הטובים שאכלתי בארץ (ואני ממש קונוסר של קיסר! אחד הסלטים האהובים עליי אם לא ה). הסלט גדול ומפנק, עם בדיוק מספיק רוטב קטיפתי ומשובח שעוטף את העלים הפריכים, בשילוב גילוחים של פרמזן וקרוטונים של חלה – מנה נפלאה.
מנת ה-סלט דג תאילנדי (66 ₪) הייתה הטובה ביותר בערב בעיניי. דג מטוגן עם עשבים, סלרי, בצל אדום וחסה ברוטב חמוץ מתוק וחריף. שילוב מושלם של טעמים, של חם וקר ושל רמות שונות של פריכיות. יאמי!
מנת הבמיה ופאקבונג (52 ₪) המשיכה את רצף ההצלחות: במיה תאילנדית ופאקבונג תמרהינדי עם בוטנים, שום מטוגן וחלב קוקוס. הבמיה נשארה פריכה מבחוץ ורכה במידה מבפנים ולא נפלה למלכודת הבמיה המסוכנת (שדומה להפרשת גוף כלשהי 
. מלכודת שבגללה רבים שנפלו בה לא מוכנים לתת לירק הנפלא הזה צ'אנס נוסף. וידוי קטן: אני אוהבת את הבמיה בכל מרקם באשר הוא Sue me. בשילוב הטעמים האהובים של השום והקוקוס, נרשם בינגו נוסף.
בטיל, לפני שהספקנו להתגבר וליהנות מחצי מהמנות שתוארו כאן, נחתה על שולחננו מנת מלכים: ביף רנדאנג (98 ₪) – קדירת בקר מלזית מתובלת בתמרהינדי, סוכר דקלים, כפיר ליים ולמון גראס, בליווי קערת אורז לבן (גם באינדונזיה רנדנג היא מנה טיפוסית נפלאה – זוכרים שסיפרתי לכם על סדנה אינדונזית שהשתתפתי בה פה? יום יבוא וגם אשתף אתכם במתכון מסדנא זו). תקשיבו – הבשר היה כל כך רך ונימוח, באמת נמס בפה. מעדן אמיתי.
האטריות האוזבקיות (77 ₪, ממש טיול סובב עולם כאן, אה?) הגיעו אחרי שלושה תזכורים וניסיון נוסף לבטלם אחרי הרמת ידיים מצדנו. מדובר באטריות עבות ושמנמנות המגיעות עם בשר קצוץ, מלא עשבים וביצת עין מעל (קצת כמו הפאד קפאו התאילנדי רק באוזבקי 
). המנה הייתה טובה, אך לא בליגה של הקודמות (כנראה והחיכיון הארוך בשבילה לא הוסיף לטעמה).
הכנאפה והמלבי שהזמנו לקינוח, המשיכו את קו הייבוש שתואר קודם, כבר חשבנו שהלכו להביא אותם ממסעדה יפואית אחרת (לא שאחת כזו נראתה בקרבת מקום..). הכנאפה היה חביב ולפי הספר (מינוס הצבע הכתום) עם מתיקות מעודנת שאהבתי. המלבי (עוד פייבוריט שלי), לעומתו, היה שמיימי: בליווי פיסטוקים ומישמשים עם סירופ עדין ומרענן – הצליח לשפר את עמדתי הנרגזת כלפי המסעדה ונותני שירותה (כמה קל לקנות אותי..).
אחרי שפרסתי בפניכם את כל הנתונים, תחליטו אתם – כדאי ללכת לבדוק את ג'וז ולוז?
אני אומרת – בהחלט. מאד יכול להיות שהפלופ בשירות היה מקרי ומה שבטוח שהאוכל שווה את הניסיון.
