טאיזו בייבי

השבוע חגגנו לאחי הגדול יום הולדת.

התחלנו בשישי עם ארוחת ערב בבית הוריי, בה ניסיתי על המשפחה את רוב המתכונים מסדנת הבישול התאילנדי שהשתתפתי בה לאחרונה (לפוסט אחר, במילה – אש), ואתמול המשכנו עם "יציאת גדולים" (המונח המשפחתי לדייט ללא ילדודס) למסעדת טאיזו.

חדי עין יבחינו כי קיים חוט מקשר אסייתי בשני הערבים הללו, וזה לא בכדי – ארז (או כפי שאני קוראת לו מאז שאני זוכרת את עצמי והוא לא כל כך אוהב את זה, אבל בכל זאת אספר לכם – ברגו bergo), מכור לאוכל אוריינטלי על כל סוגיו, כאשר המטבח הסיני הוא ביי פאר הפייבוריט שלו. רק תתחילו לדבר איתו על הנסיעה ההיא לשנחאי או על המסעדה הסצ'ואנית האהובה עליו בלונדון (או בכלל על לונדון יקירתו בה גר שנים) והלחלוחית בעיניים לא תאחר להגיע. משפחה של פרעסרים, כבר אמרתי נכון?

מה יש להגיד על טאיזו שטרם נאמר? מסעדתו הכה מדוברת של השף יובל בן נריה, ששנתיים רצוף כבר זכתה בתואר "מסעדת השנה" של מגזין טיים אאוט, באמת עד כדי כך טובה.

באתר של מסעדת טאיזו מסופר כי במסעדה "בן נריה מציג אינטרפרטציה אישית ומקומית למאכלי רחוב מחמש מדינות בדרום מזרח אסיה: הודו, סין, תאילנד, וייטנאם וקמבודיה". וזו ממש החוויה שעוברת לסועד – טעימות קטנות ומשובחות ממטבחים אסייתיים שונים. אך שימו לב שלא להיתפס לצמד המילים "מאכלי רחוב" – בכל זאת מדובר במסעדת שף ברמה הכי גבוהה – גם בתמחור.

הגענו למסעדה, שהייתה מלאה עד אפס מקום, בערב יום חול בשעה 21:00. הושיבו אותנו במרפסת המקורה בשולחן עגול, שהעדפנו על החלופה של שולחן מלבני בחלל המרכזי והיפיפה. בדיעבד טעינו בבחירתנו. כאשר ישנם מעל ארבעה סועדים, אם קיימת האפשרות, אני תמיד אעדיף לשבת בשולחן עגול שהוא הרבה יותר אינטימי ונעים, בעיקר כשמדובר בארוחה המושתתת על חלוקת האוכל בין כולם (sharing is caring). במקרה הנוכחי, המרפסת המקורה נטולת כל עיצוב או אווירה, בדיסונסס משמעותי משאר המסעדה, כך שהרגשתי קצת "left out". בנוסף, במיוחד במסעדה בסדר גודל כזה, כסועד, אינך מצפה להיות בסיטואציה בה עליך "לדוג" מלצר שייגש לקחת הזמנה, מצב שקרה לא פעם במהלך הערב (מכירים את זה שאתם מרימים את היד וממש מרגישים שמתאמצים לא לראות אתכם? קרה לנו כמה פעמים..) עובדה שקצת ביאסה אותנו. יצוין, שכאשר המלצר כן היה איתנו, הוא הציג שליטה מדהימה בכל התפריט, על כל מרכיביו ומורכבותו והיה אדיב ומקצועי ביותר.

אני פתחתי את הערב עם קוקטייל בנות קליל וטעים, קצת חריף קצת מתוק, Green Tai שמו (52 ₪), המבוסס על וודקה חריפה עם ליצ'י ותה ירוק, וכרגיל, לקחתי על עצמי את תפקיד המזמינה. חלקנו לחמניות מאודות (שהגיעו דווקא אחרי רוב המנות הראשונות) בליווי צ'אטני מתובל וממכר של עגבניות וחצילים שמערבבים עם שמנת חמוצה (19 ₪ למנה של שלוש, לקחנו שתיים), סלט דפי שעועית, מנה טבעונית וחביבה, אך לא מעבר לכך (48 ₪), הר גאו (66 ₪), שזה בעצם כיסוני דים סאם מאודים של שרימפס עם אבקת שומשום שחור וחזרת לבנה שנבזקו מעליהם מלווים במטבל של חומץ אורז שחור – יאמי! אם היו עוד כיסונים דומים בתפריט, היינו מזמינים את כולם. המנות המשיכו לזרום בקצב נחמד בעוד הצטרפתי לסי קסטל שבחר ילד היום הולדת (שהוא גם הסומלייר המשפחתי). מנת הסלמון קיוב (68 ₪ לארבעה ביסים, הוספנו עוד חצי מנה) היוותה ביס מענג מלא בטעמים טובים ומשלימים של סלמון נא על בטטה לבנה עם רוטב של חזרת ופטריות שימג'י ופרח מלפפון. הדאמפלינג השנחניזי (68 ₪ לארבעה, הזמנו שתי מנות) היה גם בגדר "ביס" שהוגש על כף מרק סינית, אך כאן מדובר בביס לא פחות ממדהים! דמיינו כיסון ממולא במרק בשר חם ועשיר (וגם לחי עגל, פיסטוק מסאללה וציר רימונים) שמתפוצץ בפה. אכן וואו.

רובנו הסכמנו שסלט השרימפס (74 ₪) היה קליל וטעים אף הוא, השילוב עם השרימפ קראקרס (שאני סאקרית שלהם), העשבים הטריים והביצה הרכה היו אתנחתא נעימה והתעסקות כיפית. הארוחה המשיכה עם כמה לחמניות מאודות של פרגית טנדורי (38 ₪ ליחידה) וברווז "שלוש הכוסות" (גם 38 ₪ ליחידה), שחלקנו בינינו. היה כיף לתקוע את השיניים בלחמניות הרכות המלאות בבשר המתובל, בירקות הטריים וברוטב הסמיך שנזל על הסנטר אחרי כל הביסים המנומסים שקדמו להן. אני אישית העדפתי את הפרגית טנדורי. קארי בשר סרטנים (92 ₪) הגיע לשולחן עם הוראות אכילה מפורטות: יש לקחת את עלה החסה העגול המלא באטריות אורז דקות, צ'ילי ובוטנים ולמלא לתוכו מקערת הקארי המהבילה, לגלגל ולהכניס לפה. תלמידה טובה שאני, ביצעתי את ההוראות בדיוק כפי שהורה המלצר וכך שרפתי לעצמי את הפה, נוזל הקארי היה רותח! בנוסף, בשר הסרטנים היה יחסית מאד מינורי בתוכו. את המנה מלווה גם סופגנייה סינית (שדומה קצת לצ'ורוס עבה) אותה אמורים לטבול בשארית הקארי – אמי, מכורת הבצקים, נהנתה ממנה עד מאד. באטר צ'יקן (92 ₪) היה חמאתי ומנחם כפי שבאטר צ'יקן צריך להיות והגיע בליווי אורז שדרש להיספג ברוטב. פילה הבקר (158 ₪) שחתכנו לפרוסות והעברנו ביננו היה אחד הרכים והנימוחים שאכלתי בתקופה האחרונה, פשוט מושלם! הגזר הסגול ומיני קישוא שליוו אותו שמרו על פריכותם ולמרות שכבר התחלתי להיות שבעה לא ויתרתי עליהם. מנת הקוד השחור (178 ₪) בדבש עגבניות עם קריספי שאלוטס צ'ילי ובוטנים גם לא אכזבה, ועד מהרה נעלמה ונשאבה מהצלחת. ובדיוק כשחשבנו כשסיימנו פינקו אותנו במנת לברק שלם מטוגן על חשבון הבית (148 ₪), המרשימה בתצוגתה – הדג השלם מגיע תלוי על סטנד בליווי כמה קעריות עם רטבים שונים, ושוב הוראות הפעלה: יש לקחת עלה חסה (מוטיב חוזר) ואיתו לבצוע חתיכת דג ולטבול ברוטב המועדף (הודי, תאילנדי וסיני אם אני זוכרת נכון), פשוט וטוב.

את הארוחה חתמנו בכדור מנגו (52 ₪) המהמם ביופיו, אננס צלוי (52 ₪) שמגיע בליווי "ללקק את הצלחת" של חלב קוקוס, טופי, קרם וניל, שוקולד לבן וקראמבל מלוח, שהיה בעיניי הקינוח הכי מוצלח (שחוסל לפני שהספקתי לצלמו).
אחיי לא הסכימו איתי ועמדו על כך שדווקא פאי השוקולד (52 ₪) עם הטראפלס המלוחים והבננות המקורמלות עקף אותו בסיבוב. את פאי השוקולד קיבלנו על חשבון הבית, לאחר שמנת הטפיוקה (עוד התמכרות משפחתית..) שהזמנו נפלה במטבח והתרסקה, והסתבר כי הייתה האחרונה שנשארה באותו ערב. בואו נסכם שלא בכינו על טפיוקה שנשפכה..

היתה באמת ארוחה חגיגה.

מזל טוב ברגו.