עם כניסתנו לחדר המדרגות של הבניין העותמני בו שוכן יפו קריאטיב, הצהרתי בפניי שותפותיי לערב כי לא אכתוב אודות ארוחה זו בבלוג.
ההיגיון אמר שהיות ומדובר בערב חד פעמי שלא יחזור על עצמו, למה שאני "אוציא את העיניים" לקוראים מבלי שתהיה להם אפשרות ללכת לבקר בעצמם באותו מקום מומלץ?
גג רבע שעה לאחר כניסתנו לחלל ה oh so cool שהארוחה התקיימה בו, חזרתי בי מהצהרתי והודעתי כי אין מצב שאני לא אתעד בבלוג החדש דנדש שלי את החוויה הזאת. הרי התחייבתי לכתוב אודות מה שטעים לי, ובערב זה לא רק שהיה לי מאד טעים, היה ממש קסם באוויר.
אחזור קצת אחורה.. לפני חודש וחצי, שלוש חברותיי ואנוכי הצלחנו בדרך לא דרך להירשם לאחת מהארוחות הסודיות של מגזין טיים אאוט ומחלבות גד. להבנתי, היו כעשר ארוחות כאלה במהלך חודש פברואר (כאשר מחר מתקיימת האחרונה), וכולן היו סולד אאוט תוך שעות בודדות. כל שידענו מראש הוא את תאריך ושעת התחלת הארוחה, לא ידענו מה יהיה הלוקיישן (רק שיהיה באזור תל אביב), מי השף ומה אופי הערב.
הודעת טקסט שהתקבלה כמה ימים לפני בישרה על המיקום ביפו (אותו לא הכרנו לפני), לשם נסענו בהתרגשות רבה תוך כדי הימורים בנוגע לזהות השף שלנו. ברגע שאסף גרניט פתח לנו את דלת הדירה (שמסתבר שאינה סתם דירה אלא גסט האוס מגניב ביותר שמשמש גם כהאב של מוזיקאים ואמנים- תעיפו עליו מבט כאן), לא התאפקתי והרמתי היי פייב מנצח לחברתי. הצליח לנו!
מלצרים עם מסיכות על העיניים בצבעי שחור-זהב ("טייק אוף לא מוצלח על עיניים עצומות לרווחה" לפי גרניט), הזדרזו לספק לכל אורח נדהם שנכנס לחלל היפיפה, כוס יין (לאטור נטופה לבן או אדום 2013) ולהושיב אותו בשולחן הארוך (תחשבו סדר פסח אבל בסטייל מחניודה) שמיקמו במרכז החלל. אנחנו תפסנו את הפינה הקרובה למטבח הפתוח, כך יצא לנו להציץ על כל המנות לפני הגעתן לשולחן.
אחרי קצת "מינגלינג וקוקטיילינג" כל אחד מהאורחים תפס את מקומו (היו כ-28 מקומות ישיבה סביב השולחן), וההרפתקה רשמית יצאה לדרך. השוט הראשון מיני רבים של עראק נמזג וגרניט שנעמד בראש השולחן, נתן נאום פתיחה קטן בו סיפר כי קונספט הארוחה מושתת על פרויקט משותף שבנה בזמנו עם שף ממזרח ירושלים (שמה של אותה ארוחה היה מספר המטרים שמפרידים בין הבית שגרניט גדל בו לבין הבית שאותו שף גדל בו), שעסק במטבחים המגוונים באזור מגוריהם בילדותם. בסופו של דבר, פרויקט זה נגנז היות ובדיוק בתקופה בה אמור היה להתקיים, גרניט היה בצו 8 בעוד השף השני (שמתנצלת שלא זוכרת את שמו), היה בעוצר בשכונת מגוריו במזרח העיר. רק בישראל.
בסוף אותו נאום פתיחה מרגש, גרניט נתן את האות למלצרים והארוחה החלה (אנחנו בשלב זה כבר חצי שתויות, אחרי כוס וחצי של יין לבן ושוט עראק על בטן ריקה). המנה הראשונה הייתה טרטר דג "עשה זאת בעצמך". קלטנו את הכיוון הקריאטיבי לאחר שהבחנו עם התיישבותנו במכתש ועלי האישי שהונח לכל סועד בצמוד לסכום ובמיני צנצנות התבלינים הקטנות באמצע השולחן. במרכז כל שולחן (השולחן הענק לצורך העניין פוצל לארבעה מקטעים שונים) הונחו סלסלות מלאות בעשבי תבלין טריים, פרוסות צנוניות, בצל אדום קצוץ וצלחות ענק עם טרטר דג לבן טרי (אינטיאס כמדומני). על כל סועד היה להרכיב לעצמו את הטרטר במכתש ועלי, כאשר תוך כדי הסתובבו המלצרים ביננו והוסיפו טאץ' מוינגרט "סוף הסלט" וגירדו על פומפייה גבינה מנצ'גו לכל המעוניין. הקשבתי להוראות השף, והוספתי למכתש שלי קמצוץ מכל תבלין: זעתר, סומק, מלח, פלפל, צ'ילי יבש, כל אלו בשילוב עם כוסברה, נענע, צנוניות, בצל אדום, וינגרט, מנצ'גו מגורדת וקוביות הדג הטרי. כך הפקתי במו ידיי את אחד הטרטרים הטעימים והרעננים שאכלתי מימיי.
אין ספק שמנה זו השאירה לנו טעם של עוד, שלא איחר לבוא – ובגדול!
לאחר שלושה שירים סוחפים ומרגשים של צמד המוזיקאים המעולה רוסו ויינברג, מזטים במרתון ירושלמי חובק עולם הציפו את השולחן, עליו הונחה מפה מנייר פרגמנט של ישראל ושכנותיה, כך שכל מנה מוקמה על ארץ מוצאה (גימיק חמוד). מה לא היה שם? קוגל של מאה שערים, חזרת, עלי גפן מהקטמונים, צלחת של מטוגנים במילויים שונים, רסק עגבניות טרי, מגוון זיתים, לבנה, חומוס, טחינה ירוקה, עמבה, קובנה ממכרת שהתחברנו אליה, פלטת גבינות מפנקת במיוחד (בכל זאת אירוע של גד), סלט עגבניות, סלט חסה ואנדיב, צלחת דגים כבושים וכנראה עוד כמה דברים שאני לא זוכרת. העיניים אכלו לא פחות מהפה, אך ריסנו את עצמנו באיזשהו שלב כאשר הוסבר לנו שיש עוד לא מעט אוכל לפנינו ושכדאי להרגיע את ההתנפלות.
לאחר אתנחתא במרפסת השווה ועוד refill של יין, חזרנו למנה המנצחת והמזוהה ביותר עם גרניט, שהיא כמובן הפולנטה של מחניודה. לכבוד המאורע הצנצנת הידועה הוגשה במתכונת אחרת ולא פחות מוצלחת מהמקורית, בליווי אספרגוס, כרישה, פרמזן וגבינת עזים. על הביטוי foodgasm כבר שמעתם? אם לא, יכולתם לשמוע אותו שם לא מעט בהקשר למנה זו. עכשיו באמת, מי שעוד לא אכל את הפולנטה של אסף גרניט, חייב לעצמו הכנסת ביקור במחניודה ללו"ז asap. לא אכלתם פולנטה עד שלא אכלתם את זאת.
ריח של דג (במובן החיובי 
) הציף את החלל ובהוד והדר הגיעו לשולחן פלטות ענק עליהם שכבו דגי בר ים גדולים ויפיפיים שנאפו במלח. במהלך טקס שבירת ציפוי המלח, עגבניות בשלות נסחטו על הדגים, ולכל סועד הוגש נתח של בשר דג לבן רך ועסיסי (על הנייר, כן?), ולצידו הונחו "שליכטות" של תבשיל חיטה עם עשבי תיבול ויוגורט. הדג היה עשוי בול והשילוב עם היוגורט (דג ויוגורט = צוות מנצח בעיניי) היה נפלא.
אחרי שיר כורדי שקט ומהפנט ששרה זמרת בשם צליל בקול מלאכי, הגיע שלב הקינוח. גרניט פצח בנאום בו הסביר שהלך הפעם על קינוח מינימליסטי של גבינת עיזים בקרמל מלווה בתות ובזילוף עדין של דבש ענבים, דיבס שמו, שמקורו במזרח ירושלים. מודה, שלמרות שהייתי מלאה עד אפס מקום, לקראת קינוח יש לי את היכולת המופלאה לעשות restart לקיבה שלי, וציפיתי לפינאלה שיעמוד ברף של הארוחה, עם כל הכבוד לגבינת עיזים ותות בודד.
דקות בודדות לתוך הנבירה שלנו בקוביות הגבינה, תוך כדי העברת מבטים תמוהים ביננו, נשמע צלצול בדלת. גרניט ניגש לפתוח לאחד המלצרים (שדרך אגב היו כולם מהצוות הקבוע של גרניט, כולל השפים והברמנים), שנכנס עם מגש ענק של כנאפה חמה, כתומה ומתוקה שרק יצאה מהתנור (יש!!). "לא קניתם את סיפור הקינוח אני מקווה" אמר, בעוד ענני קרם פרש הונחו בנונשלנטיות סביב הכנאפה שתפסה את מרכז השולחן.
כדי שלא יחסר, כל שולחן קיבל גם צלחת של מקפא חלווה עדין. הקונדיטורית שבחבורה מיד העלתה רעיון כיצד לשדרג את המנה למקסימום, וביקשה מאחד הטבחים את ג'ריקן הדיבס, אותו שפכה בנדיבות על המקפא.
סיום מתוק ומענג לערב שלא יישכח.
