פעם אחרונה שביקרתי בשילה הייתה בהיריון הראשון או השני שלי (בגלל שההיריונות שלי היו בהפרשים יחסית קטנים, עשיתי סלט משלושתם..), כך שלא יכולתי לאכול חצי מהדברים שקרצו לי מהתפריט, לכן ארוחה זו זכורה לי בעיקר כמתסכלת, ולא באשמתה של שילה.
כבר הרבה זמן שהמסעדה הזאת נמצאת על הטו דו ליסט שלי לחוויה מתקנת, ואיכשהו תמיד אני מדלגת עליה, ללא סיבה ספציפית. יצא לי לאכול כמה פעמים במסעדות נוספות בהם אחראי השף המוכשר עד מאד שרון כהן על התפריט, כמו קפה אירופה הכיפית ובית הקפה דא דא ודא. אפילו מסעדתו החדשה העומדת להיפתח בפלורנטין שתעסוק בסטריט פוד אסייתי כבר מוקמה על הרדאר שלי. אך עם שילה איכשהו כל פעם התפספסתי. עד ששבוע שעבר הצטלבו דרכינו במקרה.
קבענו דייט ספונטני של משפחת הגרגרנים באזור שכונתו של אחי הגדול התל אביבי, שבחר מסעדה סמוכה לביתו. אהיה עדינה ולא אנקוב בשמות, אך רק אגיד שכבר מהאוטו החלטנו לוותר על החוויה ולחפש מקום אחר, וכך באורח פלא הגענו לשילה ברבע לעשר בלילה, בערב יום רביעי, בדיוק כשהתפנה שולחן אליפטי לשבעה בחלל המרכזי של המסעדה. פשוט Meant to be.
למרות השעה המאוחרת, המסעדה (שגדולה בהרבה ממה שזכרתי, עם כמה אזורי ישיבה שונים) הייתה מלאה לחלוטין וסועדים המשיכו להתיישב עד אחרי 23:00. אכן הבועה בהתגלמותה. האווירה בשילה צפופה במובן הכי חיובי של המילה, יש שם משהו סקסי ופאן באוויר, ורק בגלל זה שווה לחזור לשם, וזה עוד לפני שדיברנו על האוכל.
היות ושעון החול של הבייביסיטר של אחי וגיסתי הלך והתרוקן, ניגשתי ישירות למשימת ההזמנה. התפריט בנוי כך שאפשר לאכול "לייט" או לאכול ממש ארוחה משביעה (ההבדל בין השניים משמעותי מאד מבחינת הנזק לכיס 
). על אף שתחילה הצהרנו כי נאכל קליל ונחלוק כמה מנות, עם העיניים הגדולות שלי והרעב שהתפתח אצל כולם עם ההתיישבות, ארוחה "בקטנה" לא הייתה שם. חשוב לציין שגם מי שלא אוכל מאכלי ים ימצא מה לאכול בתפריט של שילה. אנחנו שמנו דגש על דגים וסיפוד, אבל זה לא כל מה שיש לתפריט להציע (אך כן העיקר).
התאפקתי ולא הזמנתי את הפוקאצ'ה, אך לבקשתו של אחי בכל זאת דאגנו שסלסלת לחמים (22 ₪) תגיע לשולחן. זו הייתה מפנקת, בשילוב כמה סוגי לחמים ודפי קרקרים פריכים בליווי שני מטבלים: הראשון, סלסת עגבניות פרשית במרקם של עננים עם המון שמן זית איכותי, והשני מוס חצילים נימוח הנמס בפה, שמתחשק לקחת כפית ולאכול אותו (באותו האופן שהילדים שלי מחסלים את המיני מילקי שלהם).
הבקבוק של פלאם קברנה סוביניון רזרב 2012 הגיע לשולחן ואיתו התחילה החגיגה. מאגף ה"התחלות המרעננות" של התפריט הזמנתי חמש מנות. (1) סלט ברזל (48 ₪) , כשמו כן הוא: תרד, אנדיב וגבינת פטה בשמן אגוזים על קרפצ'ו סלק – בריאות טעימה ומזינה בקערה, Just what the doctor ordered.
(2) קפרזה של של דייגים (58 ₪) המכילה מוצרלה באפלו ( 
once u go buffalo u never go back), עגבניות שרי צבעוניות, שום מוחמץ, בצל סגול, בזיליקום ואנשובי ספרדי. קלאסיקה במיטבה בתוספת אנשובי (שמאד אהוב על רוב משפחתי). (3) סלט טונה אדומה (68 ₪) עם אטריות סובה וסומן, אצות ים בוינגרט תמר הינדי. שוס ראשון של ערב מלא בשוסים! טעם אסייתי מאוזן וממכר. יכולתי לאכול עוד שתי מנות כאלה בכיף. (4) טרטר דג ים (69 ₪) עטוף באבוקדו, עם שקדים, בזיליקום ואיולי נענע. כשהמלצרית ציינה כי הטרטר הפעם עשוי מדג טונה, לרגע היססתי בגלל שהזמנתי גם את הסלט טונה, אבל היות והטעמים והמנות כל כך שונים, המנה בכל זאת נבחרה וטוב שכך. מדובר במנה מאד יפה ואסתטית, שחוסלה כל כך מהר ש"נאלצנו" להזמין עוד אחת רק כדי שמי שלא הספיק לטעום יקבל צ'אנס נוסף (ככה זה אצלנו – u snooze u loose).
(5) קרפצ'יו בקר (62 ₪) מעולה! המגיע עם איולי חרדל, צלפים, אנדיב גבינת פרמזן ושמן אגוזי לוז. הקרפצ'יו היה בדיוק בעובי הנכון, רך ובלי טיפת סיביות – ממש מעדן. קרפצ'יו נוסף שהוזמן מתפריט הספיישלים המעניין, "קרפצ'יו ספרדי" (74 ₪) , נחת על שולחננו. מנה יפיפייה של פלמידה עם צ'ימיצ'ורי ספרדי, קלמרי צרוב ולחמניות בריוש עם סלסת עגבניות. חגיגה לעין ובעיקר לבלוטות הטעם. לגמרי מנה שכדאי לשילה להכניס לתפריט הקבוע בעיניי.
יחד עם ה"התחלות המרעננות" הגיעו לשולחן גם שתי המנות שנבחרו מהחלק בתפריט המוגדר "בין לבין" (כלומר, מנות בגודל בינוני, בין ראשונה לעיקרית). תמנונים וקלמרי, בצל קונפי, עגבניות ופלפלים חריפים (68 ₪), וקלמרי, תבשיל מנגולד וארטישוקים בחמאת לימון מתובלת (72 ₪). הקרב בין השתיים היה קשה, אך הראשונה לוקחת בעיניי. התמנונים והקלמרי היו עשויים בול כמו שצריך, בשילוב עם פלפלים חריפים ומתוקים, חתיכות קטנות של שעועית חלוטה שנותנת קראנץ', בצל קונפי שנותן את המתיקות ושליכטת יוגורט באמצע שמאזנת הכל – יוצרים קונצ'רטו הרמוני להפליא.
שנמשיך? קיימת בתפריט אופציה ל – "מחבתות" של דגים ("דגי ים מהים התיכון שמחירם נקבע בבורסת הדגים ביפו בשעות הקטנות של הבוקר"), כאשר עליך לבחור את אחד מדגי היום ולהתאים לו את אחד משלושת הרטבים. אני התאמתי בין (1) דג לוקוס למחבת הלימונים כבושים, פפריקה מרוקאית, כוסברה וקלמרי, ובין (2) פרידה לקארי צהוב, חלב קוקוס ביתי וקלמרי טרי. לא טעיתם, הקלמרי אכן מופיע בחצי מהמנות בתפריט, מה שהתאים לי ביותר, היות ואני מאד אוהבת קלמרי (במיוחד את אופן הכנתו בשילה ופחות את הסוג המצופה והמטוגן, הנפוץ בהרבה מסעדות). מנות הדגים המשיכו את שרשרת ההצלחות של המנות הקודמות (על אף שאני לא אוהבת את העובדה שאתה מגלה את מחיר המנה בדיעבד רק עם קבלת החשבון.. כל אחת מהמחבתות המשגעות הללו עלתה סביב 170 ₪!). השולחן התחלק לשניים בנוגע למחבת המועדפת. אני הייתי במחנה הפרידה, המועדף עליי על פני הלוקוס (אני לא שייכת למיינסטרים המעריץ את הלוקוס הבשרני והמהולל). הפרידה הדקה, הנעימה והרכה השתלבה נהדר בנוסחה שתמיד קולעת לטעמי של חלב קוקוס עם קארי, בתוספת עגבניות שרי מבושלות שספגו אליהן את הרוטב המתקתק. מחבת הלוקוס הייתה עשירה ומלאה בכל טוב, בליווי גזר, שעועית ירוקה ועוד הפתעות ברוטב עמוק שדרש להיספג בלחם.
את שלב האוכל סיימנו עם פינאלה היסטרי, לא פחות. השחיתות בהתגלמותה: ניוקי בחמאה לבנה, עם בשר סרטנים, קוקי סנט ז'אק ושרימפס קריסטל (145 ₪). מאדרה מיה!! כופתאות הניוקי היו בין המושלמות שאי פעם אכלתי (ואני אוהבת ניוקי), פירות הים היו עשויים לעילא ולעילא, והרוטב – גן עדן (של שחיתות כבר אמרתי?), אימי ואני דאגנו שטיפה ממנו לא תישאר בצלחת.
השעה הייתה מאוחרת וסיכמנו בינינו כי לא נזמין מנות אחרונות, נהיה חזקים ונסיים עם הטעם הטוב שנשאר. עד שהמלצרית הגיעה ושאלה אם אנחנו מעוניינים בקינוחים. ברגו (אחי הגדול) לא התבלבל ומיד ענה לה שנשמח לשמוע מה האפשרויות, ולפני שהספקתי להגיד ג'ק רובינזון, עקף אותי בסיבוב והזמין לא פחות משלושה קינוחים: (1) דנינו פרוגרסיב (45 ₪): מלבי, גרניטה פטל, קוויאר פטל וקוקוס ופיננסייר שקדים. המלבי היה עשיר מאד (אפילו מדי בעיני, אני אוהבת מלבי קצת יותר קליל), אך טעים בשילוב עם הגרניטה שנחה מעליו, שממש הרגישה כמו קרטיב של הילדים שריסקו מעל (אבל לא בקטע רע כמו שזה נשמע). (2) קרם ברולה קאריבי (45 ₪): קרם ברולה, קראמבל טונקה, קוביות אננס וגלידת קוקוס. הקינוח המנצח בעיניי – לא חוכמה היות ומורכב מכמה מהטעמים האהובים עליי: קוקוס, אננס, בננה, וניל וקרמל. מנה מענגת במיוחד. (3) ניו יורק צ'יז קייק (47 ₪): עוגת גבינת שמנת, סורבה מנדרינה, קציפת הדרים ופילטים של תפוז. עוגת הגבינה הייתה כבדה עליי והרגישה קצת לא קשורה אז רק טעמתי ביס קטן, שהיה טוב, אך כבד כצפוי. אם דאגתם, אז אעדכן אתכם שהיו מי שדאגו לחסלה עד הפירור האחרון. בנוסף פינקו אותנו במנת הקרמו (45 ₪) המורכבת מקרם שוקולד מריר, קרמבל פקאנים, מיני מקרון שוקולד וגלידת קפה. קרם השוקולד היה סמיך, עמוק וקרמי בדיוק כמצופה, וההיי לייט של המנה היה גלידת הקפה המשגעת. מנה מצוינת לאוהבי שילוב הטעמים של שוקולד וקפה.
אין ספק ששילה תתמקם בסרגל ה "favorites" שלי אחרי הארוחה הזו. גם בגלל האוכל הנפלא, אך לא פחות, בזכות האווירה הנינוחה, הכיפית והלא פורמלית שיש במקום.
