Bar a Vin

הדפס מתכון הדפס מתכון
Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

לפני שביקרתי לראשונה בבר א וין שמעתי על המקום החדש דעות חלוקות מחברים שונים:

חלקם סיפרו שהיה ערב כיפי וטעים והופתעו שעוד לא ביקרתי במקום. מנגד, היו את אלה שאמרו כי מדובר בפיאסקו, מנות פיציות עם יומרנות בשמיים ושכדאי להתרחק.

החלטתי ללכת ולבדוק בעצמי.

סוף סוף, אחרי שבועות שמיכקה ואני ניסינו למצוא ערב אפשרי לצאת לדאבל דייט (לא קל להשתלב בלו”ז של הבחורה הזו, שאולי מוכרת לכם מהפוסט הזה), מצאנו ערב יום חמישי שמתאים לכולנו.

א-מה-מה, רק באותו יום, כאשר השכלתי לתת לאמי עצה שלא להתקרב למרכז תל אביב עקב אירועי הלילה הלבן, נפל לי האסימון “הלו גברת, את ברוטשילד היום בערב!”.

החלטנו שלא מבטלים ויהי מה, למרות שכמעט כל הצירים המובילים ליעד חסומים. אורן לקח על עצמו אתגר, הלך בראש בראש עם ווייז (אויבו הנצחי) והגענו עד החניון של רוטשילד 1, ממש מרחק יריקה מהמסעדה. אודי ומיכקה לעומתנו, הלכו רגלית את כל רוטשילד מהבימה ועד סופו, אך נהנו מכל רגע והרגישו לכמה רגעים הכי בעניינים שיש.

מסעדת בר א וין, שהיא יותר בר יין עם אוכל מאשר מסעדה של ממש (וצריך להתכונן לכך כשמגיעים לכאן), יושבת באחת הכיכרות הקסומות והחדשות של העיר, ממש בסמוך לאחיה- בית הקפה הנפלא “דא דא ודא”. על האוכל אחראי השף עינב אזגורי המוכר לכם (אולי) מהסרווסריה שבבן יהודה (מודה שלא יצא לי לבקר שם..).

כפי שכבר רמזתי, כל המנות בתפריט הן בגודל מצומצם משהו, כך שכדי ליהנות בבר א וין אני ממליצה לא לבוא במצב רעב מדי, אלא אם כן ברצונכם להזמין את כל התפריט (שזו גם אפשרות ). המוד צריך להיות כדלקמן: לשבת באחד השולחנות בחוץ, עם הפנים לפיאצה (תזרמו איתי), לשתות כמה כוסות יין טוב, לנשנש כמה מנות חמודות (חלקן ממש מקסימות.. נגיע אליהן אוטוטו) ולהרגיש לשעה וחצי שקפצתם לאירופה (לא מגזימה, ולא בגלל שהתפריט כתוב בעברית ובצרפתית).

אם התסריט המתואר לעיל מתאים לכם, תתקדמו איתי.

התפריט מחולק ל-4: צמחוני, דגים, בשר ומתוק. לפני הכל, מבלי לחשוב יותר מדי, עם כוס שבלי (אהובי) כבר ביד, הזמנו את הלחם המפורסם והמשובח של אדון שיפון (16 ₪). מהאגף הצמחוני, ראשונה קפצה לי מדף התפריט מנת ה – קממבר צלויה עם ריבת תותים פיקנטית (42 ₪)  – פשוט לא היה סיכוי שלא אזמין אותה. מדובר במנה שהיא שיחוק אולימפי! כיכר קממבר משובחת ביותר צלויה לכדי מצב צבירה בו ליבת הגבינה היא דמוי לבה מותכת ומושלמת, חלקה החיצוני נמס בפה וכל הטוב הזה מגיע בשילוב של ריבת תותים מתוקה אך עוקצנית ושברי אגוזים. מנה שחייבים לרוץ ולהעתיק אותה בבית (מה שאני מתכוונת לעשות ממש בקרוב). קממבר צלויה

 

אודי ואני חלקנו טרטר פלמידה (54 ₪), משום שבני הזוג שלנו לא יודעים מה טוב כנראה . התענגנו על הטרטר עד חתיכת הדג האחרונה – הדג היה טרי שבטריים, וכך גם כל המנה “שאגה” פרש, בשילוב תיבול מינורי מדויק. נרשמה עוד הצלחה.

טרטר דג

לעומת זאת, צלחת הקרודיטה (32 ₪) היתה בעיקר רוב מהומה על לא מאומה. Much show and little to show for. מדובר בקערה גדולה, עם הרבה קרח שעליו מונחים גבב של ירקות קרים: פלחי תירס, רבעי עגבניות, חצאי צנוניות, גזרים שלמים מקולפים, מלפפונים וברוקולי בצירוף איולי ירוק לא מוצלח במיוחד ורוטב נוסף ממשפחת המיונז. נכון שהירקות אכן היו קריספיים אבל פה מסתיימים הסופרלטיביים למנה זו שהינה מיותרת בעיניי ומותאמת כנראה לסועדים בדיאטה קפדנית הרוצים להרגיש עם, כאשר הם ממש בלי.

קרודיטה

ושוב העלילה מקבלת טוויסט עם פסטת 40 חלמונים עם פרמזן (48 ₪), שיכולה לקבל פרס כאחת הפסטות הנפלאות בעיר. מדובר בפסטה בהכנה עצמית, במרקם משגע הנמס עם כניסתו לפה. עם כזאת פסטה משובחת אין צורך ברוטב דומיננטי, הפסטה היא השחקנית הראשית ומגיע לה אוסקר.

פסטת 40 חלמונים

אורן הגיע רעב והזמין לעצמו פילה לברק (66 ₪) לסגור את הפינה. הפילה היה משובח בליווי עגבניות צלויות וקרם חזרת עם קיק לפנים, אך קטן. בהמשך לרוח המנות הקטנות שתוארה לעיל, המנה כוללת פילה אחד בלבד ולא מגיעה בליווי תוספת כלשהי, כך שאינה בגדר מנה עיקרית משביעה.

פילה לברק

הלברק נשאב אך הרעב לא זז, אז מנת המבורגר (34 ₪) הוזמנה לבחור. ההמבורגר של בר א וין מגיע עם ריבת בצל וגבינת מונטלינו (שאורן ביקש להוריד כמובן) אך בעיקר בגודל של מנת ילדים – קטן וחמוד, על צלחת צחה ולבנה ללא שום תוספת. אז נכון הוא היה משובח ועסיסי ונכון יש חן במינימליזם ובניקיון אבל רבאק.. הצלחת קצת עצובה, לא?

המבורגר

עברנו כבר מזמן לכוס היין השנייה ועמדנו בצומת דרכים. האם להמשיך לנשנש עוד איזה מנה מהתפריט או שהגיע הזמן למתוק? כשהמלצרית חזרה מהמטבח להודיע לנו שסלט החסה המעולה של המקום אזל, קיבלנו את דין התנועה ועשינו שיפט לקינוחים.

ידעתי מראש (בהמלצתה של קרן חברתי) שעל האננס הידוע – אננס צלוי בסוכר וקרם רום (68 ₪) , אחת המנות המתועדות ביותר באינסטגרם בימינו, אין מצב שנוותר. מה גם שאני חובבת מושבעת של הפרי הקסום הזה (שדרך אגב משתדך נפלא גם עם מנות מלוחות – אחת כזו תגיע לבלוג בקרוב מאד). קודם כל, המנה יפייפיה. אננס שלם מקולף ומקורמל עומד זקוף על בריכה של קרם לבן וקטיפתי של רום ווניל. הטעם – אלוהי!  באמת שילוב טעמים מהאגדות. המנה מגיעה עם הוראות הפעלה: יש לחתוך את בשר האננס עם סכין א-לה-שווארמה סטייל, לטבול ברוטב המשגע ולהתענג. לא השארנו פירור אכיל מהאננס, ממש העברנו אותו massacre . המינוס היחיד של המנה (חוץ מהמחיר המוטרף שלה), הוא שהיא נגמרה כל כך מהר.

אננס צלוי

היה כיף ונעים ולא רצינו להתפנות. החלטנו להזמין עוד מנה אחרונה. You only live once וכל השכנועים העצמיים המוכרים האלה… לדאבוני הלכנו על מוס השוקולד (34 ₪) ולא על הקרפ סוזט (שבהמשך חברה אחרת סיפרה לי שרק בשבילו שווה לתת ביקור חוזר בקרוב). המוס, המכיל פולי קקאו וקפה ומונח על קרם אנגלז היה הנפילה של הערב מבחינתי, ברמת המאד לא טעים. יצוין, להגנתו של מר מוס, כי חבריי לא הסכימו איתי וטענו שאני מגזימה, נכון זה לא בין המוסים המשובחים שאכלו, אבל אין צורך להיסחף. אז נסחפתי.

מוס שוקולד

הטעם המר שנשאר בפי מהמוס לא הרס במיל את הערב הנפלא שבילינו עם חברינו הטובים בבר א וין. מבחינתי, אין ספק כי אחזור (לקממבר, אננס וקרפ סוזט – ש ח י ת ו ת). אסקפיזם לצרפת פעם ב..(מינוס הטרור) הינו מבורך.

 

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

עשוי לעניין אותך גם

Published by

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *