הערב עליו אספר לכם כעת, התחיל על חצי קלאץ'.
קבענו עם זוג חברים "חדשים" יחסית לצאת לדייט וכרגיל, בחירת המקום הייתה עליי. התבקשתי להפתיע ולחדש, לא פחות.
הייתי הרפתקנית והחלטתי להזמין לנו מקום במסעדה חדשה דנדשה, שהפרט היחיד ששמעתי עליה הוא שהאווירה בה מעולה. אמרתי לעצמי: חמישי בערב –אווירה מעולה, מתכון בטוח.
לא אנקוב בשם המסעדה, רק אומר שמרחוק היה אפשר לשמוע את דממת המוות הבוקעת מהמקום. המסעדה הייתה שוממת, שקטה ואפילו עצובה.
למרות האי נעימות, ועל אף הסבירות הנמוכה למצוא שולחן במקום נורמלי בחמישי בערב מעכשיו לעכשיו, לא התבלבלנו ויצאנו לחפש יעד אחר. הובלתי רגלית ברחובות הצרים של שוק הפשפשים חדורת מטרה. ידעתי בדיוק לאן אני מכוונת. אונזה.
בסיטואציה כזו, עליך ללכת על בטוח – ואונזה חבריי, היא בחירה בטוחה.
התעלמתי מפרט שולי קטן.. השעה הייתה 21:30 בערב יום חמישי ואף אחד לא חיכה לי שם. תחילה המארח היה מאד אסרטיבי והודיע לנו שאין מצב לשולחן ללא הזמנה. אך לאחר עוד כמה ניסיונות ומשהבחין באכזבה בעינינו, הצליח להזיז כמה סידורי שולחן והושיב אותנו בשולחן לארבעה בחוץ, באחת הסמטאות היותר מקסימות ושוקקות במתחם (איפה ששכנה בעבר מסעדת שרקוטרי למי שזוכר). איזו תחושת ניצחון!
את אונזה גיליתי בדיליי קצר בקיץ שעבר ומיד התאהבתי. השף הסופר מוכשר יוסי שיטרית (קיטשן מרקט, משייה) הוא העומד מאחורי התפריט המשובח של ה- "בר- מסעדה" הזה, המורכב משילוב מדויק של אוכל טעים ומעניין, קוקטיילים מקוריים, אווירה כיפית ומוסיקה מעולה: All in one, כאשר ניכר כי נתנו את הדעת על כל אחד מהמרכיבים הללו.
פינקתי את עצמי בקוקטייל שהוא גם קצת ממתק שהיה זכור לי לטובה – Jaffa Bay Breeze המורכב מוודקה עוגת פינקל (?!), ליקר קוקוס, אננס, קרנברי ולימון. אחרי המסע הרגלי ותחושת אי הוודאות הקצרה גמעתי את המשקה בכמה שלוקים בודדים (להורדת הלחץ.. נשמע די אלכוהוליסטי אבל אל דאגה ) והתקדמתי להזמנת האוכל.
לא היינו רעבים מדי, לכן הפעם, לשם שינוי, לא הזמנתי את כל התפריט, רק חצי . יש לציין שלמרות שהמסעדה הייתה מלאה לחלוטין השירות היה יעיל ואדיב ובעיקר קצב יציאת המנות היה מהיר ומפתיע.
פתחנו עם סלט כרוביות מטוגנות (42 ₪) המגיע עם בצל סגול, טחינה, עלים, שקדים ווינגרט שום ולימון. מנה משגעת! למרות הטיגון של הכרובית, המנה לא כבדה וממש כיף לאכול אותה – לראיה, זו חוסלה תוך דקות ומיד הוזמנה שוב.
סלט יפו (42 ₪), ממבט בתפריט עלול להידמות כ"סתם" סלט רגיל ולא מעניין, עם שם קצת יותר פוליטיקלי קורקט מ-"סלט ערבי" – אך כאן בדיוק הקאץ'. כדי ששיטרית יכניס לתפריט סלט כה "פשוט" עליו להיות מצוין – והוא אכן כזה: עגבניות, מלפפונים, בצל סגול וסומק, כאשר הדובדבן שבקצפת היא הטחינה הירוקה המוקצפת המתלווה אליו.
אי אפשר שלא להזמין את מנת הדגל של שיטרית, הלוא היא הביצה מהקיטשן מרקט (35 ₪). המנה מגיעה לשולחן עם הוראה מפורשת להכניס את הכף עד תחתית הקערה בכדי לא לפספס אף מרכיב. מדובר בביס שכולו תענוג טהור: פטריות צרובות, אפונה, קרוטונים וקציפת פרמזן עם שמן כמהין לבנות. מקרה קלאסי של "השלם עולה ובגדול על סך חלקיו".
למנות אלה התלוו גם פוקאצ'ה (18 ₪) נפלאה וטרייה המגיעה בליווי טחינה וצלוחית קטנה של פלפל חריף, בצל סומק וסלסה חריפים (18 ₪) היות וארבעתנו מחובבי ז'אנר השריפה בפה.
המשכנו עם קרפצ'יו דג ים (52 ₪) – מוסר ים בוינגרט חומוסיות (שם "פלצני" לרוטב לימון ששופכים על החומוס..), קרם חציל, גרגרי חומוס, עלי סלנובה ושמנת של פעם. הדג היה דק כמו נייר ונמס עם כניסתו לפה. טעמיה של המנה עדינים ונעימים כל כך שממש מתחשק לנשק את מי שהכין אותה.
בורי "חאלבי" (88 ₪) היווה הצלחה מסחררת נוספת: נתחים קטנים של פילה בורי בקראסט של פיסטוקים בליווי חצאי במיה על הגריל ופירה חמאתי ונימוח שלא הצלחתי להפסיק לטעום ממנו – כפית ועוד כפית.
לו הייתי רעבה באמת, ה – לחמא בעג'ין (64 ₪) יכול היה להיות ה"פיקס" המושלם בתבל. דמיינו לחמג'ון מלא בכל טוב של בשר קצוץ, בצל מקורמל, עגבניות צלויות, בצל סומק ובהרט יפואי מגולגל בתוספת של טחינה מזולפת מלמעלה. מעדן אלוהי – אך כבד (בואך כבד מאד). בשעה אחרת ביום ו/או במצב רעב אחר, מנה הזו הייתה יכולה לקחת את כל שאר המנות בסיבוב.
לקחתי מה- המבורגר שרימפס (68 ₪), מהמיוחדים של אותו יום, בעוד טעמיו הדומיננטיים של הלחמא בעג'ין עדיין שולטים בפי. המנה מכילה מרכיבים שעל פניו רחוקים אחד מהשני כרחוק מזרח ממערב – או בעצם מזרח ומזרח רחוק בהרבה . קציצת השרימפס הייתה רכה, עסיסית ומלאה בטעם, בשילוב עם האיולי עליו הייתה מונחת, האננס הצלוי והכוסברה- לבשה טעמים אסייתיים בולטים. יצוין כי הצ'יפס המגיע עם הלחמנייה היה לא פחות טוב, בשילוב עם המטבלים המתלווים אליו.
לסיום, הזמנו קינוח ייצוגי לשולחן. הלכנו דווקא על מנת המוס שוקולד (34 ₪) ולא על אחד מקינוחי הדגל של המקום (כמו הכנאפה למשל). ענן נפלא ואוורירי של שוקולד מונח על פירורי בצק קריספיים עם נגיעה של מלח ים מעל, שהקפיץ את הביס לשחקים (כבר סיפרתי לכם בעבר שאני סאקרית של שוקולד עם מלח).
צינה של בריזה יפואית ליוותה אותנו לרכב בין סמטאות יפו הציוריות וההומות בליל חמישי. סיכמנו שהיה ערב מוצלח פלוס, ואין ספק כי לאונזה, ששוב לא אכזבה, תפקיד מרכזי בעניין.