OCD

הדפס מתכון הדפס מתכון
Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

אלא אם כן נחתתם כרגע מחודש בטימבוקטו, כנראה שגם אתם שמעתם על פתיחתה של המסעדה הסופר מדוברת OCD.

בכל מדיום, אם זה טלוויזיה, רשתות חברתיות, עיתונים – כולם דיווחו על ה-wonder boy  הצעיר, רז רהב (כוכב האינסטגרם רזי ברווזי) בן ה-25, שפתח מסעדה עם קונספט שאין כמותו בישראל היום. בחלל המסעדה בר אחד גדול בצורת ח’ המושיב 18 איש, כאשר בתוכו נמצא מטבח פתוח בו רהב וצוות השפים שלו מכינים את המנות בלייב לעיניי הסועדים. השוס העיקרי הוא שאין תפריטים, אלא “רק” תפריט טעימות בן 9 מנות המשתנה מיום ליום בהתאם לחומרי הגלם בשווקים (וגחמתו של השף).

עם תחילת טפטופם של הידיעות אודות הפתיחה המדוברת, קיבלתי sms מחברתי עדידס (אותה אחת שנתנה את ההשראה לפוסט הזה, וחלקה איתי את החוויה המהממת הזו), שותפתי, בין היתר, גם לענייני ארוחות שחיתות וחפירות ארכיאולוגיות על אוכל. הבעתי איפוק, למרות הסקרנות הגדולה, ועניתי לה כי כדאי לחכות כמה שבועות ש”יתגלחו” על אחרים לפני שנגיע לטסט שלנו.

לאחר שהזמנו מקום שלושה שבועות מראש, היום (או יותר נכון הערב) הגיע ושמנו פעמינו למסעדה במתחם נגה המגניב שביפו- עדידס, נתוש ואנוכי. בעת ההזמנה, ישנה אפשרות לבחור בין ההושבה הראשונה של 19:00 או השנייה של 21:30. היות ושלושתנו בשבע בערב עמוק בטרפת הילדים, לא היה ספק מה תהיה בחירתנו. בנוסף, במעמד ההזמנה, יש למסור אודות ההעדפות הקולינריות של כל אחד מהסועדים, כך שצוות המסעדה יתאים אישית את התפריט לכל סועד בהתאם למה שמסר כי אינו אוכל. אנחנו היינו קלות מאד, משום שרק נתוש ציינה שאינה אוכלת חצילים, שגם ככה לא נכללו בתפריט באותו ערב.

אם כך, שלושתנו אכלנו את אותן 9 המנות שהוגשו בערב, ללא שינויים, בעלות של 280 ₪ לסועד (ללא שתיה, למעט קוקטייל הפתיחה). יש לציין שהתרשמתי כי צוות המסעדה ממש משתדל להיענות ולהתאים את התפריט אישית לכל סועד, גם כשהוא מציב מגבלות רבות כגון הימנעות מגלוטן, מוצרי חלב, הקפדה על כשרות וכו’ (יש למסור העדפות אלו עד 48 שעות לפני מועד הארוחה).

עם כניסתנו, שלושתנו הסכמנו כי חלל המסעדה מרשים ונעים גם יחד. המארחת קיבלה את פנינו עם קוקטייל פתיחה מרענן המורכב מאשכוליות אדומות, ג’ין, עלי דפנה וג’ינג’ר, וביקשה שנמתין כמה דקות עד שסועדי הסבב הראשון יפנו את מקומם. נדמה שהיו נשארים בכיף עוד קצת לולא סועדי הסבב השני הנושפים בעורפם. הכרתי את אחת הסועדות היוצאות שזרקה לי “איזה כיף לך, ערב מדהים לפנייך!” והתיישבתי עם חיוך על כיסא הבר הפינתי.

חלל המסעדה

אני מודיעה מראש, זהו פוסט “הארד קור” שייתכן ויהיה קצת יותר מדי ל – non-foodies ביניכם . בנוסף, השתדלתי לשחזר את כל המרכיבים בכל המנות, אבל בטוח פספסתי כמה פה ושם. תוך כדי חלוקת כל מנה, רהב הציג אותה על כל מרכיביה (הרבים מאד!) לכלל הסועדים. גם כשאמרנו שהפעם בטוח נזכור את כל הפרטים הקטנים, ב – money time פספסנו חלק (הקוקטייל, היין והשוטים לא עזרו לנו במשימה..). כמות המרכיבים בכל מנה פשוט מטורפת, עד ששילובם לעתים נשמע מופרך, אך להפתעתנו, ברוב המקרים, בתוך הפה העניינים דווקא הסתדרו.

לפני הצגת המנה הראשונה, השף בעל הבייבי פייס, עבר מסועד לסועד לברך אותו ולאחל ארוחה נעימה והסביר כי התפריט בנוי כך שממנה למנה הטעמים והמרקמים מתגברים, ואכן כך היה.

רז רהב

המנה הראשונה הייתה מורכבת מטוויל בצק בוטנים שעליו הונחו ביצי סלמון (אותה איקורה מהסושיות), סליקורניה (סוג של עשב מלוח), קרם שום שחור מותסס, חמאה חומה עם וואסבי וקולי מצומצם של פטל שחור. שלושה ביסים והמנה נשאבה: מעניינת, מלוחה ועשירה בטעמים- סיפתח נפלא שדורש עוד.

טוויל ביצי דגים

המנה השנייה הייתה בין כוכבות הערב בעיניי: סשימי של פורל בר (“שדגו הבוקר בנחל דן” לפי רהב) בוינגרט רוויון, אבקת לימון ופופקורן כוסמת. שוב, המנה חוסלה בשבריר הזמן שלקח להכינה , לא התביישנו וליקקנו את הרוטב הרענן והמעולה עם האצבעות.

סשימי פורל

אחריה הגיע טרטר בקר עם אגוזי מקדמיה בתיבול גאראם מסאלה על פירה של ארטישוק ירושלמי עם קייל ננסי, צ’יפס של פטל מיובש וארטישוק ירושלמי ושוקולד לבן מגורד מעל (!) בליווי לחם “פארקר האוס” ישראלי (לחמנייה שהיא שילוב של חלה ובריוש). מרוב שתיאור המנה סיקרן אותנו, שלושתנו התנפלנו עליה ושכחנו לצלמה. למרות מופרכות מרכיביה, המנה הייתה טעימה מאד, על אף שכולנו הסכמנו כי צ’יפס הארטישוק הירושלמי היה מריר ולא הוסיף לה. הלחמנייה, שדובר רבות עליה, הייתה טובה גם היא, אך לא יותר מיוחדת מלחמניית בריוש משובחת אחרת.

המנות הלכו וגדלו וכעת הגיע תורו של פילה בר ים מאודה על ריזוטו שיבולת שועל וקשיו, ברוטב של למון גראס ושומשום עם תרד שתובל בחומץ שרי ובמיצי הדג, כאשר מעל כל זה מונח עור דג פריך. מנה מאד יפה ומרשימה, שלמרות מורכבותה, הייתה עדינה בטעמיה. הדג היה עשוי בצורה מדויקת, נימוח ורך. אני פחות התחברתי לעור הדג המטוגן, אך ראיתי רבים מהסועדים מתענגים עליו ומבצעים את הוראותיו של רהב: לבצוע את עור הדג ולאכול באמצעותו את שאר המנה.

פילה בר ים

לאורך הארוחה, רהב ושני הטבחים העובדים עמו עוברים מסועד לסועד ושואלים, מתעניינים ומספרים. נדמה כי רהב צמא לאינטראקציה הזו עם הסועדים ויותר משמח לענות על כל שאלה שנשאלת אודות הרקע המקצועי שלו, תשוקתו לאוכל וצורות הבישול שלו. לא הייתה שאלה שנשאלה שלא נענתה ברצינות ובהתעמקות. גם כששאלנו בפעם השלישית אודות מרכיב מסוים במנה, נענינו בשיא הסבלנות. הגיוני היה לצפות לפגוש שף עם אף מורם ש”השתן עלה לו לראש” (בכל זאת יומרני משהו הפרויקט הזה..), אך זה ממש לא המצב כאן, כל סועד זוכה ליחס אישי מלווה בחיוך מהשף הצעיר הזה.

לפני המנה הבאה חולקו שוטים לכל הסועדים: אנחנו הלכנו על הוודקה המתובלת בהל והיביסקוס שמכינים במקום. לאש החמימה שהוודקה הותירה בפה הצטרף בצק פסטה ממולא בשווארמת טלה שבושלה 72 שעות ברוטב קארי גאורגי (חמלי סומלי שמו אם אתם מתעקשים ) על רוטב לפת מתוקה בליווי אספרגוס, ג’לי של מיץ סלט (כן קראתם נכון), אבקת פטרוזיליה, בצל סגול ושמן אבוקדו. מנה מדהימה עם טעם מודגש של פלפל שחור (כל כך מדהימה שזכרתי בקלות את שלל מרכיביה..) – לא פחות מתענוג לחיך.

חמלי סומלי

צליית הבשר של המנה הבאה (מפה לשם כבר הגענו לשישית במספר) מול עיני הסועדים הייתה מרתקת וממגנטת. למעשה, החוויה בה הסועד רואה איך מרכיבים, מכינים ו-“מצלחתים” כל מנה ומנה המוגשת לו, היא עוצמתית במיוחד. רהב והצוות שלו (שניכר כי עובדים בהרמוניה נפלאה יחד) מעודדים את הסועדים להרגיש חופשי, להתהלך בתוך המטבח ולשאול שאלות. היו סועדים שאפילו ביקשו “לתת יד” ולא סורבו.

מצלחתים מנה

הצלחות מחכות לבשר

בתום הצלייה והחיתוך של נתח הבשר, הוא הונח על הצלחות, שחיכו כבר חצי-מצולחתות על האי במרכז המטבח הפתוח, והוגש לסועדים: סינטה מבושל בואקום בליווי שני קרמים דומים אך שונים – קרם שורש פטרוזיליה עם פטרוזיליה וקרם שורש פטרוזיליה עם ג’ינג’ר, ברוטב של מאסטר סטוק (עוד משהו חדש שלמדתי: מאסטר סטוק הוא ציר שמבוסס על ציר אחר, במקרה הזה ציר עוף המבוסס על ציר בקר) בליווי שורש פטרוזיליה וסלק. הבשר היה אדום ועסיסי בדיוק כמו שאני אוהבת ואפילו קיבל חותמת מנתוש, הקרניבורית שבחבורה, שאישרה כי מדובר בנתח איכותי שעשוי לעילא ולעילא. אף הקרמים, שלרוב לא ממש מדברים אליי, היו טעימים מאד ובכיף הייתי זוללת עוד כמה כפיות מכל אחד מהם.

מנת הסינטה

המנה הבאה הייתה המנה האחרונה לפני הקינוחים ואכן היוותה סוג של “מנת מעבר”. רהב הציג אותה וסיפר כי זוהי מנה שיצרו השפים העובדים איתו, וניצל הזדמנות זו לפרגן להם ולציין את הערכתו אליהם. לדברי רהב, המנה דמתה לשעטנז של העולם הצרפתי והרוסי והתבססה על מתכון של סבתא של אחד השפים. בעצם, מדובר בטייק אוף של השפים ל”ורניקי” הקלאסי (שאצלי במשפחה נקרא “ורניקס”, מנת הדגל של שתי הסבתות שלי). האמת היא שאני לא הצלחתי להבחין בקשר, גם לא רופף, בין הבצקניות שהוגשו לורניקס, וכנראה זו הסיבה שלא התלהבתי כמו חברותיי ממנה זו, ואפילו לא סיימתי אותה. הצלחת דמתה לעבודת אומנות והייתה מרשימה וצבעונית מאד: בצקניות של ביצים, קמח וגבינה כחושה הונחו על שליכטות של רוטב של שמנת חמוצה, סלק וחמוציות בליווי ג’לי פרמזן, תותים ופלפל שחור. אך בעיניי, המנה הייתה הרבה יותר יפה מטעימה.

ורניקי צרפתי

בשלב זה, היינו מוכנות למתוק, ובאופן מפתיע לא היינו מפוצצות עד אפס מקום. נתוש דמיינה כי מריחה שוקולד באוויר, ומבלי להתכוון, החיך של שלושתנו התכונן בציפייה למנת הקקאו הטהור שלו. זו הסיבה לאכזבה הקטנה שהציפה אותנו עם הצגת המנה (איזה שוקולד ואיזה נעליים..). גלידה של בטטה צלויה הונחה על קראמבל שקדים עם גרנולה מלוחה בליווי ג’לי בזיליקום, קרם בטטה ועוגה יבשה של הל, ציפורן וג’ינג’ר (סוג של ביסקוטי לדברי עדידס, הקונדיטורית שבחבורה). מה אגיד? היה נחמד. אני משתייכת לאוהבי המלוח בקינוחים, לכן אהבתי את השילוב של הגלידה המתוקה עם הגרנולה המלוחה. אולם לא ממש הרגשנו את טעמה של הבטטה בגלידה וזו דמתה יותר לגלידת וניל (לא שזה דבר רע), אך ג’לי הבזיליקום לא התחבר לאף אחת מאיתנו ולא הרגיש שייך לשאר המנה. לפעמים בכל זאת עדיף to keep it simple.

גלידת בטטה

 

אחרון חביב היה טייק אוף על האפוגטו הקלאסי: בתוך קערה קטנה, אספרסו בחליטה איטית נמזג על גלידת קשיו, בליווי ג’לי חלב שקדים, פירורי מוס שוקולד מיובש עם נגיעה של גנאש שוקולד (כנראה שזה מה שנתוש הריחה!). קפה + גלידה + שוקולד = מתכון מנצח, שרק השתבח בשילוב הטעמים והמרקמים הנוספים. התענגנו על הסיומת הנפלאה לארוחה המרתקת והמפתיעה הזו.

בתקווה שהמסעדה תישאר איתנו עוד זמן מה (הניסיון מלמד שמסעדות בסגנון הזה לא שרדו יותר מדי זמן במחוזותינו), אם אתם חוגגים אירוע מיוחד או רוצים להתפנק בערב קולינרי מלא בטוויסטים ושילובים מעניינים על הצלחת שלכם – אני ממליצה בחום ללכת לבדוק מה עובר לרזי ברווזי בראש באותו יום, ולתת לו, לשעתיים ורבע, להדביק בכם קצת מהתשוקה שלו לאוכל.

 

עשוי לעניין אותך גם

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

Published by

One thought on “OCD

  1. מיכלי, החזרת אותי לשם… לריחות, לצבעים, לטעמים..ואו!!! אכן חוויה מיוחדת!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *