מי מה מו

Print This Page Print This Page

נעים מאד אני מיכל.

ואני מאד אוהבת אוכל.

אוהבת לאכול, לבשל, לקרוא על אוכל, ולא פחות – לדבר עליו.

מכירים את האנשים האלה שמתי שלא תתקילו אותם תמיד ישמחו לצלול איתכם לשיחה על מאכל מסעיר שאכלו/מסעדה חדשה שביקרו בה/מנה שבישלו והצליחה – אני אחת מהם!

או את אלה שמתפקדים כ- “144” לענייני אוכל של החברים שלהם, שתמיד ינפיקו רשימה לאן ללכת ליום הולדת של הסבתא/לדייט הרומנטי/ליציאת חברים, וגם איזה מנות להזמין מהתפריט – שוב אני.

אפשר לומר שאני מ”אנשי הרשימות”, כל מה שטעים לי נחקק ונרשם ואחר כך מועבר הלאה באהבה (נדמה כאילו פונקציית ה”פתקים” באייפון ממש נוצרה עבורי ).

מי שמכיר את המשפחה שלי, ממש לא מופתע שיצאתי כזו “פודי” (האמת שאני בכלל לא אוהבת את המילה הזו, ולא יודעת אם באמת עומדת בהגדרתה המילונית.). אפשר בהחלט לומר שאני באה ממשפחה של “פרעסרים” by the book. אצלנו, אם לא מעורב בזה אוכל, זה פשוט לא נחשב (ותכלס כנראה לא יקרה). הבנתי את חומרת האובססיה המשפחתית לאוכל באחת החופשות הראשונות אליהן הצטרף בעלי כשרק התחלנו לצאת. הוא האיר בפניי כי אין ארוחה שתוך כדי אכילתה אנחנו לא מתכננים כבר לפחות ארוחה אחת נוספת (לפרטי פרטים!), וכך קובעים את העוגן הקולינרי הבא שלנו.

אם כן, מאז שאני זוכרת את עצמי, אוכל וההתעסקות בו היוו חלק דומיננטי בחיי. שתי הסבתות שלי היו בשלניות בחסד, כל אחת בתחומה ועם המנות המיוחדות שאפיינו אותה (אשתדל להביא כמה מהפחות מסובכות לפה), ואמא שלי.. הו אמא שלי… בואו נגיד שגם בבישול ממש יש לה את זה. אספר לכם שאמי היא אמנית בכל רמ”ח איבריה, כך שגם “סתם” חביתה וסלט מול הטלוויזיה בערב יום חול הם מעדן אמיתי כשמונפקים על ידה.

אני זוכרת את ההתרגשות שלי בתור ילדה בימים שהוריי היו מארחים חברים לארוחת ערב, מבחינתי אלו היו ימי חג. הייתי יושבת וצופה באמי חותכת, מקציפה, אופה ומקפיצה (לרוב כל הפעולות נעשו על ידה במקביל) ומקשטת את הבית בפרחים ונרות. כך, שכשביתי הבכורה בת השש וחצי (שאין ספק לגביה שנדבקה בג’וק המשפחתי) יורדת בפיג’מה עם אותו זיק בעיניים, בערבים בהם אני מארחת, אני לגמרי מבינה לליבה ומאפשרת לה להיות “זבוב על הקיר” במטבח, למרות שמזמן הייתה אמורה לחלום חלומות פז.

לבשל ממש התחלתי רק בשנותיי כ”חיילת בודדה” (הכי רחוקה מההגדרה המילונית של “בודד” שיש!), בעוד שכל ערב הרכב אחר של חברים היה מגיע אליי הביתה ואני כמובן נרתמתי למשימת ההאכלה, כפי שהכרתי מהבית. תחילה, אמי הייתה שולחת לי את כל המתכונים האהובים עליי בפקס (!) מניו יורק, כאשר ירדה לפרטים הכי הכי קטנים ואלמנטריים בהוראות ההכנה. עם הזמן, תפסתי ביטחון ו”עליתי על הגל” – התאהבתי במטבח. נהניתי מכל החבילה, החל מקניית המצרכים, תכנון התפריט, הבישול וכלה בפרצופים המרוצים והשבעים של חבריי בתום הערב.

מאז ועד היום, כל כך הרבה קרה בחיי – אהבה, לימודים, נישואין, עבודה, ילדים ..חיים. בכל העת, תפקיד האוכל נשאר מרכזי ורק התפתח יחד עימי ככל שבגרתי.

בער בי לעשות משהו עם התשוקה והאהבה הזו שיש לי לאוכל. לרגע אף שקלתי לנסוע לחו”ל ולצלול ללימודי גסטרונומיה, אך הפקולטה למשפטים משום מה ניצחה בדו קרב זה. לאחר הלימודים וההתמחות התעסקתי בתחומים שונים בעולם העסקים אך בעיקר ילדתי את שלושת ילדיי הקסומים.

לאחרונה יותר ויותר מחבריי זרקו לי את רעיון הבלוג. תגובתי הראשונית הייתה די מזלזלת (מבלי להעליב אף אחד) – מי צריך עוד בלוג על אוכל? מה יש לי לחדש עם כל המידע המטורף שיש כבר? אך עם הזמן הפסקתי להדוף, ופתאום הרעיון קרץ לי. מקום משלי לשתף, לספר ולעסוק באוכל כמה שאני רק רוצה? דווקא נשמע טוב! ואם עוד יעניין מישהו לקרוא את מה שאכתוב, ואולי אפילו לקחת איתו משהו, אז בכלל עשיתי את שלי.

אז מה יהיה פה בעצם?

שאלה טובה. נראה לי שאבין את זה ככל שאתקדם. כרגע יכולה לומר שבגדול יהיה פה מה שטעים לי. בקטן – מתכונים אהובים (רובם קלילים), מקומות שנהנית לאכול בהם, טיפים לאירוח ולפינוק, מאכלים מוצלחים לילדים, המלצות שונות ואותי…

אשמח אם תצטרפו אליי 

מיכל

תמונה מיכל רוזנבך