יציאת חברים לבר – בוניה

הדפס מתכון הדפס מתכון
Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

לא מזמן יצאנו לחגוג כמה ימי הולדת כ-16 חברים. איזה כיף!

מרוב שקשה להוציא לפועל יציאות מרובות משתתפים (כולם כאלה עסוקים בלי עין הרע), שכשזה מצליח, מבחינתי, הערב כבר מתחיל ברגל ימין.

פרץ של נוסטלגיה תקף אותי ובמקום לבחון ולנסות מקום חדש (מה שאני עושה לא מעט – אבל כפי שכתבתי לכם בתחילת הדרך – אני רק כותבת על מקומות שטעים וכיף לי בהם.. אתם לא יודעים כמה לא עוברים את סינון ה “שווה פוסט” שלי. יש בי צדדים קשוחים שטרם גיליתם ).

קצת גלשתי.. לענייננו..

אז כמו שהתחלתי לכתוב, פרץ נוסטלגיה תקף אותי והחלטתי לנסות להזמין את השולחן הגדול בבר-בוניה (שקודם בדקתי שעדיין קיים ומתפקד). כן כן, אני מדברת על אותה ברבוניה, ברחוב בן יהודה בתל אביב, שעולה לכם בראש כרגע (או שלא), אבל בעצם לא בטוח שאנחנו מדברים על אותו מקום בדיוק.

מסעדת “ברבוניה” שקיימת כבר יותר מ-20 שנה ברחוב בן יהודה – היא בעצם 3 מסעדות (או אולי שתיים וחצי?): “ברבוניה הגדולה” בצד המערבי של הרחוב וממולה, קצת באלכסון, יש את “ברבוניה הקטנה”. לידה, ישנה דלת עץ כבדה עליה שלט “רחוב עזרא” (על שם יורד הים הותיק שפתח את המקום, עזרא ומזולה), שאם תיכנסו דרכה תגיעו לבר של ברבוניה או בר-בוניה, אם תרצו. שם נדמה כי הזמן עצר מלכת, המקום לא השתנה במאומה מאז הפעם הראשונה שביקרתי בו לפני כ-15 שנה (אלוהיי, המשפט הזה גרם לי להרגיש זקנה בעשרים שנה). גם לא שמעו פה על החוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים, אז אם אתם לא נהנים מסיגריה לצד הדרינק שלכם או לחילופין לא סובלים ריח של סיגריות – זהו לא המקום בשבילכם. גם שאר המאפיינים נשארו בדיוק כמו שזכרתי: מוזיקה מעולה מתנגנת ברקע ואוכל פשוט וטוב (עליו בקרוב נרחיב, הרי לשם כך התכנסנו, לא?).

הבר עצמו הוא די קטנטן: ישנה ישיבה סביב בר מעץ של כ-12 מקומות ועוד 3-4 שולחנות בר המושיבים עד 4 סועדים. בהמשך הבר נמצא חדרון נוסף ובו שולחן המושיב בין 12-22 איש (לטענת המקום). אנחנו, כאמור, היינו קבוצה של 16, ולגמרי מילאנו את השולחן (יש שני ספסלים גדולים משני צדי השולחן כך שכנראה מספר האנשים שיכולים לשבת סביבו תלוי במידת הצפיפות ובגודל הטוכע’ס ).

התחלנו לטפטף למקום, וכל חבר שהגיע דאג לעצמו לדרינק המועדף, כאשר הפופולריים ביותר היו האוזו והיין הלבן. במיוחד בקבוצות כאלה גדולות, עדיף שמישהו אחד ייקח את הפיקוד וינהל את ההזמנה מול המלצרית – לא יפתיע אתכם לגלות שאני לקחתי על עצמי תפקיד זה.

התפריט של בר-בוניה חף ממניירות ומחידושים, בקו ישיר עם תיאור המקום לעיל – what u see is what u get. אין מקום לפרשנויות ובלבולים, רוב המנות מתוארות במילה או שתיים היות וברובן מדובר בדג או פירות ים, שטופלו בקצרה (ובמיומנות), כך שהסועד נהנה מחומר הגלם האיכותי, בלי יותר מדי “קישוטים” מסביב.

הזמנתי למרכז השולחן שתי פלטות סלטים (37 ₪ למבחר סלטים אחד הכולל סלט סלק, טחינה, סלט גזר, מלפפונים מוחמצים, סלסת עגבניות, סלט סלרי, סלט כרוב וייתכן ופספסתי עוד אחד/שניים), שאינן שונות או מיוחדות מפלטות סלטים דומות המוכרות לכם ממסעדות דגים שונות, אך כל הסלטים טריים ומשתלבים נהדר עם סלסלת הלחמים הרכים והחמים המוגשת יחד איתם. בנוסף, לשולחן הגיעו שתי מנות של סלט ירקות קצוץ (32 ₪ לאחד. יצוין שישנה אפשרות גם לסלטים קטנים במחירים מוזלים יותר, אך אנחנו הזמנו את הגדולים במקרה הזה מן הסתם), שתי מנות של סלט פפאיה (חריףףף) מתפריט הספיישלים (25 ₪ לסלט)  ו- “סלט עזרא” (31 ₪)  המורכב מעגבניות, בצל, כוסברה ופטרוזיליה (שילוב טעמים ידוע ומנצח).

פלטת סלטיםמאגף המתאבנים של התפריט, חלקנו סביצ’ה דג ים (43 ₪), שהיה מדג אינטיאס באותו ערב וצלחת סשימי (68 ₪) שכללה סשימי של סלמון, טונה ואינטיאס פרוסים דק. גם מנה של קרפצ’יו (69 ₪) מוצעת בתפריט, ומעניין לראות כי בברבוניה מבדילים בין הקרפצ’יו והסשימי רק לפי עובי חיתוך נתח הדג – כאשר הסשימי פרוס דק והקרפצ’יו פרוס עבה. היות והזמנתי סביצ’ה, בו חתיכות הדג יותר עבות ובשרניות, המלצרית המליצה לי לדלג על הקרפצ’יו דגים ולהזמין את הסשימי. כאן חבריי היו שתי דקות של שיעור במנות דגים נאות (סמיילי קורץ)(אם מדובר רק בהבדל של חיתוך הדג מעניין למה הקרפצ’יו מתומחר בשקל אחד יותר מהסשימי.. חומר למחשבה).

שולחן עם סשימי סביצה ועודמנות הדגים הנאות היו טובות מאחר שבדגים נאים הכל קם ונופל על איכות הדג ותו לא. אין שום מרכיב שיכול להסתיר או לחפות על דג שאינו טרי וטעים – ובמבחן חשוב וקריטי זה “בר-בוניה” לא נפלה פעם אחת לאורך הערב. אוסיף רק שבסביצ’ה בכל זאת היה מקום להוסיף קצת יותר “שובבות” בעיניי ולשבור טיפונת את גישת ה”פשוט וטוב” שלהם – אך כאמור מהלך שכזה לא התרחש לאורך כל הארוחה, גם כאשר התבקש. בנוסף, האספרגוס בגריל (35 ₪) שקרץ לי היה חסר באותו ערב, ולצערי אין בתפריט חלופה נוספת לירק שאינו סלט, פרט שקצת “ביאס” אותי.

מאגף פירות הים של התפריט לקחנו מנה של קלמרי מטוגן, ללא הראשים (64 ₪), שרימפס בשום ושמן זית (72 ₪) וסרטנים בשמנת ויין (110 ₪) לבקשת פליסיטי ילדת היום הולדת שלנו.  הקלמרי והשרימפס חוסלו בקצב הצ’לאנגה כך שקצת קשקוש עם החברה שישבה לידי וצילומם פוספס. בהזדמנות זו אתנצל שהפעם הצילומים באמת מתחת לכל ביקורת: שילוב של אלכוהול ו-15 חברים טובים סביב, למי יש זמן לצלם?? אם כבר בצילום עסקינן, אז אספר לכם שבמאי נתקה חברתי פינקה אותנו בסדנת צילום משותפת למטרת הבלוג – כך שצפו לשיפור משמעותי בתמונות מאמצע מאי (או שלא..).

סרטניםשוב גלשתי. לעניין פירות הים – סרטנים אינה מנה למפונקים או למי שאינו מוכן להפשיל שרוולים וקצת להתלכלך, הטעם היה טעים מאד – אבל בסרטנים כמו בסרטנים, בהרבה מאד התעסקות משיגים מעט מאד בשר – לרוב אין לי סבלנות להתעסקות הזו, מודה. הקלמרי והשרימפס היו פשוטים וטובים, לראייה שאיבתם עם הנחתם על השולחן.

המשכנו עם פילטים של מוסר על האש (86 ₪), קוביות מטוגנות של איילת ים  (104 ₪) מתפריט הספיישלים, ברבוניות (בכל זאת מנת הדגל) ומליטות (85 ₪). כבר הגעתם למסקנה שמי שלא בענייני דגים ומאכלי ים זה לא המקום שלו, נכון?.

מליטות

איילת יםהמליטות היו השוס של הנאגלה הזו בעיניי – דגים קטנים מטוגנים עם בשר רך ועסיסי. לא כמו הברבוניות, שמבחינתי מהוות יותר נשנוש ממנה של ממש ואוכלים בהם גם את העצמות (הרי לא מתחילים להפריד את הדג הקטנטן הזה), במליטות ההפרדה מאד קלה וכך מתקבל ביס שמורכב נטו מבשר הדג הרך והעסיסי בשילוב  עם הציפוי הקריספי והנפלא – מנה מצוינת. יצוין כי מנות הפירות ים והדגים המטוגנות/על האש מגיעות בליווי שני רטבים – אחד על בסיס לימון ושמן זית והשני על בסיס שמנת כמדומני (בעוונותיי לא טעמתי ממנו). גם המוסר קיבל מחמאות מכל עבר כי מדובר במוסר איכותי (שכבר פחות טועמים לאחרונה) שטופל בצורה נכונה ומדויקת על הגריל, כך שנשאר ג’וסי ומלא בטעם. קוביות איילת הים המטוגנות, שמחצנו עליהן לימון (שמוסיף המון) מלמעלה, השתייכו לז’אנר המליטות – רכות מפנים ופריכיות מבחוץ, רק מינוס ההתעסקות עם העצמות. אני מכתירה אותן בזאת כמאכל האידיאלי לצד בירה צוננת או כוס אוזו עם קוביית קרח.

שולחן בלאגן

חלקינו חיכו לשלב הקינוח מרגע הכניסה למקום (הי רוני). הקינוחים בברבוניה הם האמ-אמא של האולד סקול הישראלי – בדיוק מה שהתחשק לנו לסיים איתו את הערב הכיפי והנונשלנטי הזה. שתי בוואריות, שתי מנות מלבי, פרפה חלבה ופרפה קפה נחתו על שולחן העץ בהוד והדר. עכשיו תספרו בבקשה עד עשר – זה הזמן שלקח לששת המנות להתחסל (בדיעבד גילינו שחלק מהבנים בחוץ, אז דאגנו להם לעוד שתי מנות כשחזרו.. חזירות לשמה). כל המנות היו בדיוק כפי שאפשר לדמיין אותן – by the book, ללא טוויסטים או טייק אופים. ברוב קולות הסכמנו כי המלבי מנצחת וממכרת! (למרות שהבוואריה נשפה בעורפה).

בוואריההייתה לי התלבטות קטנה אם לכתוב אודות ערב זה, הרי לכל אורך הפוסט הדגשתי כמה כל המנות היו פשוטות וטובות – האם זה מספיק לפוסט? בהחלט כן! לפעמים אנחנו מחפשים בדיוק את זה, ללכת על המוכר והבטוח – ובר-בוניה זה לגמרי המקום, בשילוב עם האווירה המעולה – ממש כיף לדעת שהמוסד הזה עדיין מתפקד ובכל הכוח.

לפעמים לחזור Back to basic זה בדיוק מה שמתחשק, במיוחד כשהבייסיק הוא עד כדי כך מוצלח.

 

 

 

עשוי לעניין אותך גם

Email this to someoneShare on FacebookShare on Google+Tweet about this on TwitterShare on LinkedIn

Published by

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *